יישום עקרונות השוויון והצדק במזונות ילדים

פתח דבר

נושאו של מאמר זה הוא פסק דין חדשני,  שניתן על ידי כב' השופט גרניט ב תמ"ש 103310/00 בימים אלו,  ואשר עושה נסיון ליישם את עקרונות הצדק והשוויון על הנושא המורכב של מזונות ילדים.

ייאמר מייד כי לדעת כותבת שורות אלו, אשר ייצגה את האשה ואת הבנות בהליכים המשפטיים, פסק הדין שגוי ועומד בסתירה לאמור בחוק מפורש שחוקקה כנסת ישראל, הוא החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט - 1969, (להלן - חוק המזונות) וכי יש בכוונתה להגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי.

גם אם תתקבל גישתו של כב' השופט גרניט בדבר פגיעה בעקרונות השוויון, גישה שיש בה הרבה אמת, צדק והגיון, ואשר עולה בקנה אחד עם עקרונות השוויון ועם חוקי יסוד -  הרי שדרך נאותה היא לקרוא למחוקק לשנות את הדין הקיים ולא לפסוק בניגוד גמור לחוק קיים, שהרי אין בסמכות בית משפט לענייני משפחה, לבטל חוקים קיימים ו/או לשנות את לשונם המפורשת.

על  התייחסות השונה בענייני מזונות כלפי יהודים ולא יהודים בהתאם לסעיפיו השונים של החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט- 1969

על אזרחי מדינת ישראל, חלים דינים שונים בענייני מזונות ילדים. היהודים כפופים לדין הדתי העברי. המוסלמים  לדין השרעי, הדרוזים כפופים לדין הדרוזי, הנוצרי כפוף לדין הנוצרי, חסרי הדת ואלו הנשואים בנישואי תערובת כפופים להוראות סעיף 3 (ב) לחוק המזונות המחיל עליהם את הוראות סעיף 3א לחוק המזונות.

עקרון השויון בחלוקת הנטל בין שני ההורים, לענין סיפוק מזונות קטינה, נקבע בחקיקה הישראלית בסעיף 3א לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט- 1959, וזה לשונו:

"בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא".

סעיף 3(א) לחוק קובע:

"אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלו".

חובת ההורים במזונות ילדיהם הקטינים, אם כן, מוטלת עפ"י החוק בשווה על האב ועל האם באופן יחסי להכנסותיהם.

דא עקא שסעיף זה אינו חל על יהודים וכפועל יוצא גם גם אינו חל על מרבית האוכלוסיה בישראל. הוראת סעיף 3(א) לחוק מורה, שאדם החייב במזונות ילדו הקטין לפי הדין האישי, הוראות חוק זה לא יחולו עליו.

הדין האישי של יהודים - דין תורה

מזונות של בני זוג יהודים וילדיהם נדונים על פי הדין האישי של הצדדים, הוא הדין העברי. הדין העברי הטיל חבות כבדה על האב-הבעל לספק את צרכיהם ואת כלל מזונותיהם של בני משפחתו.  כך חייב בעל במזונות אשתו בעוד אשה איננה חייבת לעבוד על פי הדין העברי ובעל חייב לספק את כל צרכיה, לפי מעמדו ולפי כבודו, ועל פי רמת החיים לה הורגלה.

הדין האישי החל על יהודים הוא דין תורה. הדין העברי מטיל חבות מוגברת על האב לשאת בכל הצרכים של ילדיו.  בצרכים ההכרחיים חב האב אפילו הוא עני ואפילו אין ידו משגת לממן את צרכי ילדיו.  בצרכים העודפים, אלו שהינם מדין צדקה -  חייב האב רק אם יש ביכולתו לשאת בהם, והוא אמור לחלוק אותם באופן יחסי עם האם.

האם, לעומת זאת, אינה חייבת לספק את הצרכים ההכרחיים של ילדיה, אפילו אם הינה אשה מבוססת כלכלית, אפילו יש לה הכנסה גבוהה מעבודה או מרכוש. משמע: מזון, ביגוד והנעלה, רפואה, קורת גג ואחזקתה, חינוך בסיסי וכיוצ"ב - כולם מוטלים אך ורק על האב ואין האם חבה כל חבות בנוגע לרכיבים אלו של מזונות.

האם חייבת רק להשתתף בצרכים העודפים, אלו שהינם "מותרות" וחבות זאת חלה עליה מדיני הצדקה.

המקור ההיסטורי לאי השוויון ולהפלייתו של הגבר לרעה בדיני המזונות

המקור של אי שוויון זה נובע מהדין העברי.  בעבר, בטרם נשאבו לתוך הדין החל עקרונות השיתוף,  התקיים מצב של  אי השויון בחלוקת רכוש בין בני זוג עפ"י הדין האישי.  העדר תחולה לחזקת השיתוף, זכויות הבעל בנכסי מלוג, זכויות הבעל בעזבון האשה וכיוצ"ב הביאו לקביעת חבות מוגברת של הבעל בעניין סיפוק מזונות האשה והקטנים.  והיה בזה הגיון מסויים. מחד הרכוש נשאר שייך לבעל ומאידך הוטלה עליו חבות מוגברת לכלכל את אשתו וילדיו.

כך יצר הדין האישי,  שויון בין עקרון חלוקת הרכוש (אשר קיפח את האשה בכל הנוגע לרכוש) לבין סיפוק מזונות בני-המשפחה (אשר הטיל חבות מוגברת על האב-הבעל).

משנקבע בחקיקה שיפוטית העקרון של הלכת השיתוף על זוגות שנישאו עד לתחולתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג - 1973, ומשנקבע בחוק יחסי ממון משטר איזון משאבים על בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74  - הופר האיזון שהיה קיים קודם.

שכן לפני חקיקה שיפוטית זאת אמנם לא היתה האשה זכאית לרכוש כלשהו הרשום על שם בעלה ואשר נצבר על ידו, אולם מנגד גם לא היה עליה לצאת לעבוד ולסייע בכלכלת הבית, וגם השתתפות במזונות הקטינים לא ניתן היה להטיל עליה, וכל העול היה אמור להיות על הגבר.

משהופר האיזון נוצר חוסר שוויון.

על מנת ליצור איזון מחודש נזקקו בתי המשפט לענייני משפחה לסוגיה זאת.

פסקי הדין של כב' השופט גייפמן - התקדמות והתפתחות של ההלכה וזאת מכוח עקרונות צדק ושוויון

כב' השופט גייפמן במספר פסקי דין שנתן, הציע לצמצם את החבות של האב בצרכים ההכרחיים למינימום, ולהגדיל את חבות האם בכל הנוגע לצרכים שבדין צדקה, ואף עשה זאת בפועל, בהסתמכו על עקרונות השוויון המעוגנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

בתמ"ש (תל-אביב) 82010/96 יונתן סער (קטין) נ. יפתח חפר נדונה תביעה למזונות קטין שנולדה לאמו, אשה פנויה ולנתבע. וכך קובע כב' השופט גייפמן בפסק דין זה:

(א) בפסיקת מזונות של קטין עפ"י הדין האישי שני מעגלים. מעגל ראשון של צרכים הכרחיים ומעגל נוסף של צרכים מדין צדקה.

(ב) בה בשעה שבמעגל הראשון חל עקרון "אי השיויון" חל במעגל השני עקרון " השיויון".

(ג) על האב חלה חבות אבסולוטית לשאת בצרכים ההכרחיים של הקטין. האם אינה חייבת לספק את הצרכים ההכרחיים עפ"י הדין האישי.

(ד) כתוצאה מחבות בלעדית זו של האב, ניתן להחיל, מכוח הדין האישי, את מבחן כושר ההשתכרות, בהיבט של צרכים הכרחיים, לעניין אב שאינו עובד.

(ה) הזכות לשויון כזכות חוקתית תיושם בדיני מזונות ילדים באופן, שתינתן פרשנות מצמצמת למונח "צרכים הכרחיים". החבות החלה על האב תצומצם. חלק יותר גדול מצרכי הקטין יסופק ע"י שני ההורים מדין צדקה.

(ו) את המונח צרכים הכרחיים יש לפרש כצרכים בסיסיים ממש של קיום, השווים לעני ולעשיר.

(ז) צרכים הכרחיים הינם: מזון, ביגוד והנעלה, מדור - חלקו של הקטין בשכר-דירה והוצאות בית, והוצאות רפואיות. הוצאות מעון של קטין בגיל 2.5 שנים אינם צרכים בסיסיים ממש של קיום, ויש לאפשר העברתם מהמעגל הראשון של צרכים הכרחיים למעגל השני של סיפוק מזונות קטין ע"י שני ההורים מדין צדקה".

עוד נקבע בפסק-הדין זה:

(א) הזכות לשויון היא זכות יסוד במשפט הישראלי, ומעוגנת כיום גם בסעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

(ב) בדנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נפסק בהרכב שבעה שופטים, שהדין הישן מוגן מפני ביטול אולם אינו מוגן מפני תפיסה פרשנית חדשה באשר למובנו.

(ג) החדירה של הזכות החוקתית - הזכות לשויון, לדיני המזונות, שבדין האישי, תעשה באמצעות פרשנות מצמצמת למונח "צרכים הכרחיים".

בהסתמך על דיני היושר של המשפט העברי קובע כב' השופט גייפמן כדלקמן:

"11. דיני היושר של המשפט העברי מהווים מטריה נורמטיבית מעל דיני המזונות, והינם חלק בלתי נפרד מהדין האישי.

12. דיני המזונות במשפטנו האזרחי כפופים לדיני היושר של המשפט העברי. בהיות דיני המזונות חלק מדיני הממונות - אין מניעה עפ"י הדין הדתי להחיל עליהם את דיני היושר של המשפט העברי. היושר בא להשלים את המשפט ולהוסיף עליו אך לא לבטלו.

13. "ועשית הישר והטוב" הוא המקור לדיני היושר במשפט העברי. דין מובהק, שמקורו בדיני היושר של המשפט העברי, הוא הכלל, שבית המשפט אביהם של יתומים. אחד מהחידושים הגדולים של דיני היושר באנגליה היה יצירת מוסד האפוטרופסות על קטינים ופסולי דין. דיני היושר במשפט העברי הם מסגרת נורמטיבית שיש ליצוק בה תוכן, ולא מסגרת הקופאת על שמריה.

14. במידה ויישום דיני המזונות המסורתיים, החלים במשפטנו האזרחי כחלק מהדין האישי, מביאים לתוצאה קשה ועלולים לפגוע בצורה לא ראויה בפרט - ניתן לסטות מהם מכוח דיני היושר של המשפט העברי, המהווים חלק מהדין האישי, והמצויים ברמה נורמטיבית גבוהה יותר מדיני המזונות. השימוש בדיני היושר במערכת דיני המזונות יעשה רק במקרים חריגים, שתוצאתם קשה".

יישום של החלת דיני היושר העבריים על דיני המזונות מביא לתוצאה המעשית של פסק דין זה ולפיה לקטין, המתגורר בדירה שכורה עם אמו, ואשר אביו מובטל ואמו משתכרת כ- 4,500 ש"ח נפסקו 1,100 ש"ח כמזונותיו בצירוף קצבת הילדים.

כך גם בתמ"ש (תל-אביב) 31980/96 פלונית ואח' נ. אלמוני קובע כב' השופט גייפמן

כי הזכות לשוויון משפיעה כזכות חוקתית, על יישום הדין האישי וקביעת היקף מידת החיוב של כל אחד מההורים.

גם כאן בהסתמך על דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל מיישם כב' השופט גייפמן את עקרון השוויון גם בדיני מזונות, וזאת מבלי לפסול או מבלי לחרוג מכללי המשפט העברי החלים על בני זוג יהודים.  פסק דין זה ניתן בהרכב שבעה שופטים של בית המשפט העליון. בפסק דינו מדגיש הנשיא ברק, שמעמדו החוקתי של חוק היסוד מקרין על כל חלקי המשפט הישראלי, לרבות הדין הישן. הדין הישן מוגן מפני ביטול, אולם אינו מוגן מפני תפיסה פרשנית חדשה באשר למובנו.

נאמן לגישתו קובע כב' השופט גייפמן כדלקמן:

"10. הזכות לשויון, כזכות חוקתית, תיושם בדיני מזונות של קטינה בשני מישורים:

(א) תינתן פרשנות מצמצמת למונח "צרכים הכרחיים", והחבות החלה רק על האב תצומצם. חלק יותר גדול מצרכי הקטין יסופק ע"י שני ההורים מדין צדקה.

(ב) "הצרכים ההכרחיים" לא יהיו קטגוריה של צרכים חיוניים, אלא קטגוריה, שבה צרכים בסיסיים ממש של קיום.

(ג) חיוב האב לספק את הצרכים ההכרחיים של קטינה, חיוב שלא חל על האם, יאוזן ע"י אי פסיקת דמי טיפול בגין טיפול האם בקטינה. איזון זה יכול להתבצע, באשר גם דמי טיפול הם חלק ממזונות הקטינה"

מהם צרכים הכרחיים של קטינים

הגדרת "צרכים הכרחיים" לענין קביעת חלוקת נטל המזונות בין ההורים ניתנה בע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז פ"ד לו (3) 461  שם מציין בית המשפט העליון את ההגדרה:

"מהם הצרכים ההכרחיים? מתוך ההגדרה עצמה נראה כי המדובר באותם דברים בסיסיים, שבלעדיהם אין הילד יכול להתקיים ממש...צרכים אלה שווים הם לעני ולעשיר.."

ובע"א 210/82 גלבר נ' גלבר פ"ד לח(2 ) 14"

"החיוב הוא לפי צרכי הילד ולא לפי עושרו של האב...נלמד כי כוונתו לצרכי הקיום ההכרחיים ממש.. מעבר לחובה מינימלית זו...".

ובשולחן ערוך, אבן העזר עג, ו:

"בניו ובנותיו עד בני שש חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור ואינו נותן להם כפי עושרו אלא לפי צרכן בלבד".

ניתן לקבוע אם כן כי "צרכים הכרחיים" לענין סוגיה זו אינם "צרכים חיוניים", אלא צרכים בסיסייים ממש של קיום, ולגישתו של כב' השופט גייפמן  צרכים הכרחיים בסיסיים הינם מזון, ביגוד והנעלה,  מדור (חלקה של הקטינה בשכ"ד והוצאות בית), ורפואה.  לגישתו צרכי חינוך אינם צרכים בסיסיים קיומיים על אף היותם חיוניים ועל אף שהם חשובים ניתן להתקיים בלעדיהם.  על גישה זו חולק כב' השופט בדימוס ח. פורת (פס"ד פריזם) אשר קובע כי גם צרכי חינוך בסיסיים הינם צרכים הכרחיים.

צרכים כמו הוצאות חופשה, בילויים, דמי כיס, חלקה של הקטינה בהוצאות רכב, עוזרת בית, מטפלת, חוגים, כבלים, חסכון לילדה, שמרטף, מתנות לימי הולדת וכדומה, אינם בגדר "צרכים הכרחיים" והינם צרכים עודים.

האבחנה בנושא חבות במזונות לגבי גילאים שונים של הילדים

כידוע קיימת אבחנה לגבי מזונות ילדים לגבי ילדים בגילאים שונים.

א.         לגבי ילדים עד גיל 6 - חובת המזונות מוטלת על האב בלבד. חובה זו מוטלת עליו גם אם לילד יש הכנסות ורכוש משלו וגם אם האב הוא חסר אמצעים וחסר הכנסות לחלוטין (חובה אבסולוטית)

ב.         לגבי ילדים שמגיל 6 ועד גיל 15 - חובת המזונות ההכרחיים מוטלת על האב בלבד; ניתן לחייב גם את האם להשתתף במזונות שמעבר למזונות ההכרחיים, "כדי מחסורם" של הילדים, מדין צדקה, רק אם יש לה עודף הכנסות שמעבר לצרכיה היא.

ג.          לגבי ילדים שמלאו להם 15 שנה, דהיינו מהשנה ה- 16 לחייהם ואילך - האב והאם שווים ועליהם לזון את ילדיהם מדין צדקה וזאת על פי יחס הכנסתו הפנויה של כל אחד מהם לסך כל ההכנסות הפנויות של שניהם.

וראה לעניין זה:

ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו (3) 449;

ע"א 166/66 גולדמן נ'  גולדמן, פ"ד כ' (2) 533

ע"א 393/83 דלי נ' דלי, פ"ד לח (3) 613

פסק הדין של כב' השופט גרניט אשר זכה לתגובות רבות מפי משפטנים העוסקים בתחום

בפסק דינו נשוא מאמר זה הלך כב' השופט גרניט צעד אחד קדימה וביטל למעשה את ההבדלים בין יהודים ללא יהודים מכוח עקרונות השווין, וקבע כי יש לחלק את הצרכים של הילדים בין האב לבין האם על פי ההנחיות בחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) דהיינו, על פי השתכרותם הפנויה.

כך, העריך בית המשפט את הכנסתו הפוטנציאלית של האב ב- 5,000 ש"ח ואת צרכיו ב- 2,000 ש"ח ואילו את הכנסת האם קבע ל- 2,200 ש"ח ואת צרכיה שלה לקיומה העריך ב- 2,000 ש"ח (כפי שהעריך את צרכי האב).

לשיטתו של כב' השופט גרניט הדין האישי הדתי החל על כל סוג מאוכלוסיית ישראל, מנציח את הסקטוריאליות בחברה הישראלית, והחלת הדין האישי בענייני מזונות, שהיה לה אולי הצדק מבחינה סוציולוגית בתקופה הקולוניאלית - העותמאנית והמנדטורית - והצדק הקואליציוני בשנים הראשונות להקמת מדינת ישראל, עת חוקק חוק המזונות - אינה מוצדקת יותר כיום בשנת 2003, כאשר רוב האוכלוסייה במדינת ישראל הוא חילוני, וחלק ממנה הם חסרי דת בכלל.

פרשנות החוק בהתחשב בתנאי הזמן כנקודת מוצא

בית המשפט מסתמך על דברי השופטים (כיום בדימוס)  וזילברג לפיהם יש להתחשב בתנאי הזמן בפירוש החוק שצוטטו על ידי השופטת ד' דורנר בע"א 1679/91 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' שפייזמן, פ"ד נ"ז (2) 145, 153:

"ואכן בפירוש החוק יש להתחשב גם בתנאי הזמן בעת הפירוש, ותכליתה של ההוראה בעת הזאת אינה חופפת בהכרח את הכוונה ההיסטורית של המחוקק. עמד על כך השופט אגרנט בע"א 65/49 פריזלר נ' וויס (4), בעמ' 892:

"במלא בית המשפט את תפקידו לתת תוקף לחוק החרות, אסור לו, כמובן, לעשות צעד כלשהו לקראת ביטול הכתוב או הפיכתו לאות מתה, אך מאידך גיסא, בתתו את דעתו (כפי שהוא חייב לעשות) על המטרה העומדת מאחורי סעיף החוק הנדון, גם חלילה לו, לבית המשפט, להתעלם מתנאי-הזמן המתחדשים שלאורם יש לקיים אותה מטרה".

השופט גרניט מציע כי : "אחרי 80 שנה, מאז שנחקק "דבר המלך במועצה על ארץ ישראל", הגיע הזמן, שלפחות בענייני מזונות קטינים יהיה במדינת ישראל דין טריטוריאלי אחיד לכל האוכלוסייה, ללא הבדל דת, גזע ומין".

כיצד תיושב את הסתירה בין סעיף 3 (א) לסעיף 3א' לחוק המזונות

כב' השופט גרניט מסביר בפסק דינו כי בחוקקו את סעיף 3א' לחוק המזונות, המחוקק לא ביטל את הוראות סעיף 3 (א) לחוק, לפיכך יש בפנינו שתי הוראות הסותרות זו את זו. בעוד סעיף 3 (א) מחיל את הדין-הדתי-העברי על יהודים, דין המפלה בין האב והאם בכל הנוגע למזונות ילדיהם, הרי סעיף 3א' קובע חובה וחלוקה אקוויטביליות של שני ההורים לגבי מזונות ילדיהם הקטינים.

שתי הוראות החוק הנ"ל הן הוראות מהותיות (להבדיל מפרוצדוראליות) וכי בכוונת המחוקק, תכלית חקיקתם ותכלית החוק הייתה שהן יהיו כך, דהיינו, מהותיות ויחולו על מי שיש לו דין אישי.

בבואו לנסות ולפתור את הסתירה בין שתי הוראות חוק אלו, שתי בעיות של פרשנות ניצבות בפני השופט.

האחת -  סתירה מהותית בין שתי הוראות החוק והשנייה - מתייחסת לסיפא של סעיף 3 (א) לחוק.

הסיפא לסעיף 3 (א) הקובעת:

".... והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה".

לפיכך יש הגורסים כי סעיף 3א' אינו חל על מי שיש לו דין אישי ובכך הם מותירים את תחולת סעיף 3א' על מיעוט שבמיעוט מהאוכלוסייה.

פרופ' מ. שאוה המנוח במאמריו,  טוען שהסיפא מכריעה ולכן הוראות סעיף 3א' חלות רק על מי שאין לו דין אישי. בגישה זו תומך אף שרשבסקי בספרו דיני משפחה, בעמ' 371.

למרות דבריהם של פרופ' מ. שאוה ושרשבסקי, השוללים לחלוטין את תחולת סעיף 3א' על מי שיש לו דין אישי - בית המשפט העליון לא אימץ את עמדתם וסירב להכריע בעניין. הנשיא בדימוס שמגר, קבע בפרשת פורטוגז, כי אין צורך להכריע בשאלה האם סעיף 3א' לחוק המזונות חל על מי שיש לו דין אישי ומוסיף כי להשקפתו על פי מגמתו של הסעיף ועל פי מה שמשתמע מההסברים להצעת החוק, "נועד סעיף 3א' לחול גם על אלו אשר עליהם חל דין אישי בין יהודי ובין אחר".

השופט בך, שאף הוא התלבט בעניין תחולת סעיף 3א' קובע בפרשת פורטוגז:

"מאידך קשה להשלים עם מצב המרוקן, למעשה, תיקון זה מכל תוכן ומגביל את תחולתו עד למינימום שבמינימום".

האם יש להחיל את הדין האזרחי הטריטוריאלי על-פי סעיף 3א' לחוק המזונות או את הדין האישי על-פי סעיף 3 (א) לחוק המזונות

ההסדר האזרחי, על פי סעיף 3א לחוק המזונות, יוצר חלוקה שוויונית בין שני ההורים בתשלום המזונות של ילדיהם הקטינים. הסדר זה הולם את ההגנה על זכותו הקניינית של האב שלא לשאת לבדו בצרכיהם ההכרחיים של הילדים, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואת זכותו לשוויון עם האם בנשיאה בנטל המזונות של ילדיהם. כך גורס כב' השופט גרניט

ערך השוויון הוכר כיום כזכות חוקתית, כזכות יסוד המשפיעה על פירוש הסתירה בין סעיפי חוק המזונות

ערך השוויון הוכר כיום כזכות חוקתית ואף כזכות הנעלה על זכות יסוד, ועל בית המשפט לפרש גם חקיקה הקודמת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, על-פי עקרון השוויון.

ר' בג"צ 5394/92 הופרט נ' יד ושם, פ"ד מח(3) 353; בג"צ 4541/94 מילר נ' שר-הבטחון, פ"ד מט(4) 94; בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עירית תל-אביב, פ"ד מו(2) 309, 332-333); ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית, פ"ד נה(1) 12; בג"צ 6698/97 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258; בג"צ 1703/97 ק.א.ל נ' ראש הממשלה, פ"ד נב(4) 193; בג"צ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת, פ"ד נ' (3) 485; בג"צ 2458/01 משפחה חדשה נ' הועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, דינים עליון, עמ' 15, 16, 18, 21 ותקדין).

החובה לפרש חוקים על פי עקרון השוויון נקבעה בבג"צ 537/97 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355; ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית, פ"ד נה (1) 12; בג"צ 104/87 נבו נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד מד (4) 249, 263.

מסקנת בית המשפט לאור הדרך בה מונחים בתי המשפט לפרש חוקי יסוד

המסקנה מהאמור בפסיקת בית המשפט העליון ודברי המלומדים בעניין תחולת סעיף 3א' היא, כי הסעיף בא להגביר את השוויון בין ההורים בכל הנוגע למזונות ילדיהם הקטינים.

לשיטתו של כב' השופט גרניט, כיוון שהמחוקק השאיר על כנו את הוראות סעיף 3 (א) לחוק, נאלץ בית המשפט העליון למצוא נוסחה שתביא להרמוניה בין שתי הוראות החוק.

ההרמוניה נמצאה על ידי החלת דיני הצדקה גם על מי שיש לו דין אישי (ר' פרשת פורטוגז וקינד) ובכל החיל בית המשפט העליון את השוויון האקוויטבילי בנשיאה במזונות הילדים, בין שני ההורים, תוך התעלמות מהסיפא לסעיף 3 (א) לחוק.

לפיכך, מאז חקיקת סעיף 3א' לחוק המזונות ומתן מלוא הנפקות להוראותיו על ידי בית המשפט העליון, הוכרעה למעשה המחלוקת בין השופטים ובין המלומדים.

המסקנה הסופית לאור הניתוח בפסק הדין של חובתו של בית המשפט לפרש חוקים בהתאם לעקרונות חוקי היסוד

מסקנת בית המשפט היא,  אם כן, כי אין ליישם את הסיפא לסעיף 3 (א) לחוק ויש להחיל על שני ההורים את החובה לשאת במזונות ילדיהם על פי חלוקה אקוויטבילית ביניהם, כפי שנעשה בפרשת פורטוגז וקינד.

בנסיבות העניין מגיע בית המשפט למסקנה כי יהיה זה צודק ונכון לעשות חלוקה של נטל המזונות בין ההורים. בהתאם לעקרון השוויון ועל פי דין הצדקה כפי שפורשו על ידי בית המשפט העליון בע"א 2776/94 קינד הנ"ל ובע"א 591/81 פורטוגז הנ"ל, על כל אחד משני ההורים לשאת במזונותיהן של הקטינות בשיעור יחסי של הכנסותיו הפנויות לסך כל ההכנסות הפנויות של שניהם - בכך הושגה הרמוניה בין סעיפים 3 (א) ו- 3א' לחוק המזונות.

לפיכך, חוייב האב ב- 94% מסכום המזונות ואילו האם ב- 6% מסכום המזונות. התוצאה האופרטיבית הינה כי האב חויב בסכום של 2,700 ש"ח לחודש עבור שתי הבנות לרבות מדורן, סכום שהוא, אין כל חולק, על הצד הנמוך.

סיכום

קשה שלא להביע בקול רם את הדעה כי כב' השופט גרניט בחר בתיק הלא נכון כדי ליישם את עקרונות השוויון והצדק, וכי מקרה מתאים יותר היה מקרה בו האשה היתה משתכרת משכורת סבירה, שאז באמת היה ניתן לחייב אותה בסכום ראוי במזונות ילדיה.  במקרה זה, למרות המסקנות המשפטיות, לא עלה בידי בית המשפט להטיל חיוב משמעותי כלשהו על האם, לאור היותה מעוטת יכולת, ופסק הדין היה מתאים יותר והולם יותר את שינוי ההלכה הקיימת,  לו היינו עוסקים באשה שאמצעים בידה והיא משתכרת משכורת ראויה, שאז היתה משמעות מעשית - ולא רק תיאוריה בלבד - למסקנות בית המשפט.

בפועל, משלאור מצבה הכלכלי לא ניתן להשית על האם חיוב במזונות בנותיה - נשארו מסקנות בית המשפט הנכבד בגדר תיאוריה בלבד.[

פסקי דין שהוזכרו במאמר:

תמ"ש (תל אביב) 103310/00 ש'.מ. ואח' נגד ש.א.

תמ"ש (תל-אביב) 82010/96 יונתן סער (קטין) נ. יפתח חפר

תמ"ש (תל-אביב) 31980/96 פלונית ואח' נ. אלמוני

*  המחברת הנה עורכת דין המתמחה בדיני משפחה, גישור וגירושין.

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין